החלטה בתיק ת"א 19987-12-09

1.         לפני בקשה אשר הוגשה ע"י הנתבע להפקדת ערובה, לצורך הבטחת תשלום הוצאות הנתבע, ככל שאלו יפסקו, וזאת כתנאי להמשך ההליכים בתיק.

2.         בחודש דצמבר 2009 הגישה התובעת תביעה על סך 6,749,995 ש"ח נגד הנתבע.

הנתבע הגיש כתב הגנה וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף.

כב' השופט חיים טובי בהחלטתו מיום 29/8/12 דחה את הבקשה לסילוק על הסף.

3.         בבקשה שלפני מציינים ב"כ הנתבע, כי התובעת היא חברה בע"מ, אשר קיבלה ביום 14/10/12 התראה לפני רישומה כחברה מפרת חוק. מדובר בחברה שיש לה חובות לרשם החברות בגין אגרות עבור השנים 2011 -2012.

לחברה כ- 30 שעבודים ללא הגבלה וכן שעבודים מוגבלים בסכום העולה על 900,000 ש"ח.

עוד נטען, כי עיקרה של התובענה בתביעה המוגשת נגד הנתבע בעילה של גרם הפרת חוזה, מבלי שנחתם הסכם בין התובעת והנתבע. גם אם אין מסלקים תביעה על הסף בנסיבות כאלה, אין להתעלם מסיכויי התביעה הנמוכים ויש לדאוג להפקדת ערובה הולמת.

4.         ב"כ התובעת טוען, כי בענייננו, כאשר מצבה הכספי של התובעת הוא תוצאה מרשלנות ומחדלים שנגרמו ע"י הנתבע (כעולה מפסק דין חלוט בת.פ. 40178/05 מדינת ישראל נ' וילמובסקי ישראל) ; אזי אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה.

סיכויי התביעה אינם נמוכים כעולה אף מהחלטת בית משפט שלא לסלק התביעה על הסף, מה עוד שבענייננו, הנתבע הוא מדינת ישראל ולא נתבע פרטי ואין מדובר בהליך שבירורו כרוך בהוצאות רבות.

5.         בתשובה לתגובה מדגישים ב"כ הנתבע, כי התובעת בתגובתה כלל לא מתייחסת להתראה שהתקבלה לפני רישומה כחברה מפרת חוק, ומדגישים כי מנהל מקרקעי ישראל לא היה כלל צד לת.פ. 40178/05.

6.         לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש להורות לתובעת להפקיד ערובה וזאת מהנימוקים כדלקמן:

א)         סעיף 353 א' לחוק החברות קובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי ואם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות, הוא לא יחייבה בהפקדה.

ב)         התובעת הינה חברה בע"מ וכאשר מדובר בחברה בע"מ, בית משפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי.

ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647, 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ , פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM N.Y .   נ' שגב , פ"ד נ' (3) 473, 471.

ג)          מסעיף 353א לחוק החברות עולה כי קיימות שתי דרכים חלופיות, שבהתקיימן ביהמ"ש לא יורה על הפקדת ערובה. החלופה האחת היא אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין. החלופה השניה היא אם סבור ביהמ"ש כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (ראה גם:רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם), 13.7.08) ; רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)  11.2.09 (להלן : "פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ")). 

ד)         בפרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 לפסק הדין כדלקמן:

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו:פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני.בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: